בלי כוסות ובלי מים
עודכן: לפני 6 שעות
אופטימיות נלמדת — בשביל מה ואיך
לכולנו קורים דברים נעימים ולא נעימים.גם האופטימיסטים נכשלים. גם הפסימיסטים מצליחים.
אז למה בכלל כדאי להשקיע באופטימיות?
רגע לפני שנמשיך, אני רוצה להכריז משהו, להסכים על משהו ולבקש סליחה מראש על משהו.
להכריז שנקודת המבט שבחרתי להרחיב כאן מאוד פרקטית ויכולה להביא לשינויים של ממש.
להסכים על הגדרה מצומצמת של המושגים „אופטימיסט” ו„פסימיסט”, כדי לא ללכת לאיבוד בניסיון לכלול את כל המורכבות של החיים.
ולבקש סליחה על הפשטנות הזאת לצורך ההסבר.
תזרמו איתי?
לצורך הכתבה, נקרא אופטימיסטים לאלה שמפרשים את מה שקורה באופן שמפנה מקום להצלחה.ופסימיסטים לאלה שפרשנותם מובילה ל״אין סיכוי״.
ובאותו ראש יכולים לגור שניהם.
אותו אירוע, פרשנות שונה, תחזית שונה — וחוויית חיים שונה.
אגב, איזו חוויית חיים אתם רוצים שתהיה לכם?
אם במקרה, כמוני, בא לכם שיהיה קצת יותר זורם, עם פחות מאמצי גבורה — הנוסחאות שאציע כאן יכולות להועיל לכם כמו שהן מועילות לי ולמונחים שלי.
*טסט קטן לחימום*
תנחשו מי אומר את המשפטים האלה.
10 אם זה אופטימיסט, 5 אם זה פסימיסט.
האימון היה קל הפעם. אפילו אני שרדתי.
האימון היה קל הפעם. זה אומר שאני ממש מתקדם ונהיה חזק יותר.
האימון היה קשה הפעם. נו בטח, מה לי ולספורט…
האימון היה קשה הפעם, במיוחד התרגיל האחרון. לא ממש הצלחתי בו.
פיצצו אותי בשאלות. אני יודעת לעניין אנשים.
פיצצו אותי בשאלות. אני לא טובה בהרצאות.
פיצצו אותי בשאלות על החלק השני. כנראה ההסבר לא היה מספיק ברור. צריך לחשוב מה עושים עם זה.
פיצצו אותי בשאלות. מזל שהפעם ידעתי מה לענות להם.
תשובות בהמשך. אל תציצו בינתיים.או שכן. אתם כבר גדולים — תחליטו לבד.
מרכיבי הפרשנות הם סוד ההבדל. הם אלה שמשפיעים על ההנגאובר שאחרי.
האם למחרת נשקיע קצת אנרגיה בהפקת לקחים, ועם השאר נמשיך לכיוון שבחרנו?
או שנבזבז את רובה על המלחמה בכאב הראש של הקטילה העצמית, ואז נזחל הלאה בשארית כוחותינו?
אם יישאר משהו בכלל.
אני לא מזמינה אתכם להחליף אישיות או להפסיק לזהות סיכונים.אני מחפשת באלאנס.
אם שריר הפסימיות מפותח, כדאי לאמן גם את האופטימיות.שיהיו לנו שתי האפשרויות.
אז מה הסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו?
פרופ׳ מרטין סליגמן — ההוא שחקר עם עמיתיו את חוסר האונים הנלמד והיה ממייסדי הפסיכולוגיה החיובית — חקר גם את מה שנקרא „סגנון הסבר”: הדרך שבה אנחנו מסבירים לעצמנו את מה שקורה לנו.
על כך הוא כתב בספרו "אופטימיות נלמדת" (Learned Optimism, ).
זה התחבר לי מצוין ל-L שב-NLP Neuro-Linguistic Programming)).כלומר למרכיבי השפה והאופן שבו הם מעצבים את החוויה שלנו.
פישטתי את זה לנוסחה כזאת:
אירוע | הסיפור האופטימי | הסיפור הפסימי |
נעים | גלובלי | נקודתי |
לא נעים | נקודתי | גלובלי |
מה זה אומר?
כשמשהו לא מצליח
נניח שלא הצלחתי להסביר חלק בהרצאה.
האופטימיסטית שבי תיתן לזה גבולות: זמן, מקום, סיבה והקשר.
„היום, בקבוצה הזאת, את החלק הזה הסברתי מהר מדי. בפעם הבאה אתחיל מהדוגמה.”
היא בהחלט רואה את הנקודה הבעייתית כדי לעשות איתה משהו.נקודה בעייתית. נ ק ו ד ה.
הפסימיסטית שבי לוקחת את זה גלובלי:
„אני לא יודעת להרצות. זה בכלל לא שלי.”
התחלנו מחלק מסוים בהרצאה מסוימת, ביום מסוים, מול אנשים מסוימים.הגענו למסקנה על כל היכולת שלי. לכל החיים.
כמה דקות שלא עבדו קיבלו סמכות להחליט מי אני.
ועכשיו לכי תעזי שוב.
וכשההרצאה דווקא מצליחה?
הפסימיסטית שבי תפרגן בזהירות:
„היום היה קהל נחמד. הנושא קרוב אליהם, אז היה קל יחסית.”
וזה בכלל לא משנה כמה פעמים כבר הצלחתי.כל פעם זו תהיה רק הפעם. במזל.
האופטימיסטית:
„אני יודעת להסביר דברים בצורה מעניינת. אני מצליחה ליצור קשר עם אנשים. זה שלי.”
תסתכלו שוב על הטבלה. תכלס, היא מדברת על פרופורציות.כמה מקום אני נותנת למה שקרה לי.
כדי שיהיה לי קל יותר להמשיך, כדאי להכיר בחלק שלי בהצלחות ולמקד את מה שלא עבד.
כדי להקשות על עצמי, אפשר להגדיר את כל כולי דרך הכישלון, ולהכריז שההצלחה הייתה רק הפעם.
חשיבה הפוכה!
*אגב, הנה התשובות לטסט* (1-5) (2-10) (3-5) (10-4) (5-10) (6-5) (7-10) (8-5)
נו? ניחשתם נכון? מה זה אומר עליכם?
סתם, סתם. צוחקת.
רגע, מותר בכלל לפרגן לעצמי ככה?
לפני שאציע שלוש דרכים להצמחת האופטימיות, בא לי להתייחס לעוד מכשול.
ראיתי את העיניים שנפערות מולי בקליניקה כשאני מבקשת מאנשים לפרגן לעצמם. אצל ילדים, בני נוער ומבוגרים.
„אבל זה לא צנוע.”„זה לא יפה לדבר ככה.”„זה פתטי להגיד על עצמי שאני טובה.”
כפרות שלי. אוהבת אתכם.גם אני מכירה את זה. מבפנים שלי.
איזה ילדים טובים אנחנו. למדנו לא לגרום לאחרים להרגיש לא בנוח לידינו.לצמצם את ההצלחות שלנו כדי לא לסנוור.
אצל חלקנו ההרגל הזה כל כך חזק, שכבר קשה לזהות הצלחה בלי להקטין אותה מיד.
לא ארחיב על זה הפעם. רק אציין שגם השריר הזה צריך אימון.
ובינתיים נחזור לאופטימיות.
שלוש דרכים לעבוד על זה
אימון מודע,
כוונון של הלא-מודע
וטיפול.אפשר לשלב ביניהם, ואפשר לעבוד גם בכל דרך בנפרד.
1. אימון מודע
להקשיב להסברים שלנו לעצמנו.
לתפוס משפט רגיל מסוג „אני לא מצליחה בכלום”, ולהכניס בו בכוונה את הספציפיות של הפעם:
מתי?איפה?עם מי?במה בדיוק?ואולי גם — מדוע הפעם לא הצלחתי?
וגם לתפוס את המשפט המזלזל שאחרי הצלחה: „טוב, זה לא נחשב”.
כאן דווקא נרחיב:
מה עשיתי שעבד?איזו יכולת שלי התגלתה?איפה עוד יש לי אותה?
או בשפה מקצועית:„אני תותחית ויש לי את זה.”
אז אולי תצחקו על הפאתוס המיותר.תצחקו. הצחוק רק מחליק לנו את המעבר.
תמשיכו לייחס לעצמכם את היכולות שהתגלו הפעם.הן שלכם הרי. חלק מכם.אז יאללה.
שוב ושוב. חזרתיות היא אם המיומנות.עד שהנוסח החדש נהיה זמין יותר, ולא צריך לחלץ אותו בכל פעם עם פינצטה.
2. כוונון של הלא-מודע
כאן נכנס ה־NVP - ציור מכוונן תודעה.
אם הטוב והרע מקבלים אצלנו גדלים שונים — בואו נשחק עם הגדלים האלה על הדף כדי לכוונן דרכם גם את המחשבות האוטומטיות.
אני רואה שזה עובד. גם בקליניקה, גם בסדנאות, וכמובן מכווננת ככה גם את עצמי.
איך לדעתכם יש לי חוצפה להגיד שאני טובה במה שאני עושה?לא רק להגיד — להאמין בזה.ולא רק להאמין — גם להגיד את זה בקול!
3. טיפול
נו, מה לעשות שלפעמים האוטומטים חזקים כל כך, שצריך קצת עזרה?
אפשר לחקור מה מזין אותם, לעבד חוויות מהעבר, להפחית את העוצמה של הטריגרים ולפתוח עוד אפשרויות בחירה.
את העבודה הזאת אפשר לעשות עם איש מקצוע מתאים.לא חייבים להחזיק גם את הפנס וגם את כל ארגז הכלים לבד.
קצת פרופורציות
אם אתם פסימיסטים — סליחה, ריאליסטים — אתם מוזמנים להישאר עם העיניים הפקוחות שלכם וגם לבדוק כמה שטח נתתם לכל דבר.
שקושי אחד לא יכבוש את כל החיים.שהצלחה לא תצטרך להתנצל על עצם קיומה.ושיהיה אפשר גם לזהות סכנות וגם לנשום.
גילוי נאות: אצלי זה עדיין לא טבעי ומושרש בכל מצב, על אף שעברתי דרך.
הנה. שוב מתנצלת.נו, מה יהיה איתי?
