אוף! אין לי כוח!!!
עודכן: לפני 5 ימים
איך משוב חיובי ספציפי עוזר לנו ולילדים שלנו להצמיח מוטיבציה
עשיתי כלים. אבל הייתי צריכה לעשות אותם כבר אתמול.
יצאתי להליכה. אבל רק לעשרים דקות.
סידרתי חלק מהחדר. אבל יש כאן עוד המון בלגן.
מכירים?
יש לנו כישרון מרשים לזהות מה עוד לא עשינו. לפעמים אנחנו כל כך עסוקים בו, שמה שכן עשינו כמעט לא נחשב. את המילה „כמעט” הכנסתי רק מתוך נימוס.
ואז מגיע הזמן לעשות שוב משהו מועיל, ופתאום – „אין לי כוח”.
המתקדמים שבינינו כבר יגידו: „אין לי דופמין לזה”.
למה? למה אין?
בעצם, למה שיהיה? בפעם הקודמת התאמצנו, עשינו ובסוף קיבלנו נזיפה. מעצמנו.
ולרוב, הנוזף הפנימי שלנו הרבה יותר קשוח מכל מי שבחוץ שרק יעז לבקר אותנו. אנחנו מסתדרים מצוין לבד במשימת חיסול המוטיבציה של עצמנו.
ביקורת עצמית? יש לנו אספקה לכל החיים. לא צריך עזרה, תודה.
אז מה לעשות? הרי לא נתחיל לחלק לעצמנו מחמאות על כל דבר קטן…
ואני שואלת: למה לא?
קודם כול, בואו נקרא לזה בשם מכובד: „משוב חיובי ספציפי”. כבר נשמע פחות מביך, נכון?
עשיתי משהו מועיל? אני עוצרת לשים לב מה עשיתי ונותנת לעצמי רגע להיות מרוצה. כן, גם אם זו רק הליכה של עשרים דקות או כיור בלי כלים.
הרי אלה עשרים דקות הליכה יותר מאשר לא לצאת בכלל. והכיור? תראו איזה חתיך.
אנחנו רוצים שיהיה לנו חשק לעשות את זה שוב. ואולי אפילו יותר מזה. אז כדאי שגם משהו נעים יקרה בדרך, ולא רק ביקורת על זה שלא עשינו מספיק.
אפשר להגיד לעצמנו:
„יצאתי גם כשהייתי עייפה.”
„סידרתי את הפינה הזאת. עכשיו נעים לי להסתכל עליה.”
„שטפתי כלים. וואלה, עשיתי משהו.”
אפשר גם טפיחה על השכם, קריצה במראה או „כל הכבוד לי” בקול רם. אם אין קהל שימחא כפיים, נסתדר גם כאן לבד.
וכן, נשאר עוד מה לעשות. אנחנו יודעים. גם הבלגן יודע. הוא יכול לחכות רגע בזמן שאנחנו משקיעים בלהיות מבסוטים.
כי להיות מבסוטים זה חשוב!
כי התחושה הזאת נשארת איתנו גם אחרי שסיימנו.
לכן, כשכל עשייה מסתיימת ב„לא מספיק”, בפעם הבאה אנחנו זוכרים בעיקר את ה„לא מספיק”. ואז צריך שוב לגרור את עצמנו לעשות משהו שכמובן גם עליו נחטוף.
אבל כשאנחנו נותנים מקום להצלחה קטנה, אנחנו ממלאים את הסוללה גם לפעם הבאה: עשיתי + אני מרוצה = היה כדאי.
וכך, עוד פעם ועוד פעם, אנחנו מתרגלים גם לעשות וגם לראות שעשינו. בספורט, בסדר בבית, בלמידה ובכל שאר הדברים שאנחנו מחכים שיהיה לנו כוח אליהם.
ועל הדרך, ההצלחות הקטנות מצטברות לתחושת מסוגלות ולביטחון עצמי. „הנה, עשיתי. הללויה!”
זה היה על עצמנו. על הילדים הפנימיים שלנו.
ומה עם הילדים האמיתיים? אלה שלנו מהבית או התלמידים בכיתה?
„כל הכבוד” זה נחמד ויכול לשמח. משוב ספציפי גם מראה לילד על מה בדיוק מגיע לו כל הכבוד. רוצים לעזור בחיזוק הביטחון העצמי של הילדים? הנה מקום קטן להתחיל ממנו.
„ראיתי שהתחלת לבד.”
„שמתי לב שניסית דרך אחרת.”
„כאן עצרת לפני שענית, למרות שכעסת.”
„מצוין שביקשת עזרה.”
„ראיתי שעזרת לאחותך.”
לא צריך לחכות לתעודה, למבחן או למדליה אולימפית. יש המון רגעים קטנים בדרך.
הילד ניסה שוב אחרי שלא הצליח? ביקש במקום לחטוף? הזמין מישהו להצטרף? נזכר להחזיר משהו למקום?
ראינו? נגיד.
לא נאום. לא טקס עם ראש העיר. משפט קטן על משהו אמיתי. כיף.
וזה דורש אימון. רובנו הרי אלופים (אלופות?) בלזהות גרב על הרצפה ממרחק קילומטרים, ובו־זמנית לפספס שהילד סידר את כל שאר הדברים.
אז נתאמן לראות גם אותם. ונגיד לעצמנו כל הכבוד על זה ששמנו לב.
כי… נו, הבנתם כבר למה.
ועוד משהו. חשוב.
כדאי לגוון ולא לתת את כל המשובים רק ברמת הזהות – כלומר, איזה אדם אתה:
„איזה חכם אתה.”
„את ילדה טובה.”
„אתה כישרון.”
אלה משפטים שנאמרים באהבה. אבל לפעמים, ברמה הלא מודעת, ילד מקבל יחד עם המחמאה גם תפקיד ותואר. ועכשיו צריך לשמור עליו. איזה לחץ!
אם אני חכם, מה זה אומר כשאני לא מבין?
אם אני ילדה טובה, מותר לי לכעוס?
אם אני כישרון, מה יקרה אם לא אצליח?
פתאום המחמאה מגיעה עם משרה מלאה.
בקליניקה אני פוגשת אנשים שעדיין עובדים במשרה הזאת. גם בגיל 30, 40 ו־50.
„אם אסרב, אני לא נחמדה.”
„אם אבקש עזרה, אני לא עצמאית.”
„אם לא אצליח, אולי אני בכלל לא חכמה.”
ולפעמים הפחד לא לעמוד בתואר כל כך גדול, שעדיף כבר לא לנסות. לדחות. להימנע. לקפוא. רק שלא יגלו.
גם במחקר של קלאודיה מולר וקרול דואק, ילדים שקיבלו שבח על האינטליגנציה שלהם הפגינו לאחר כישלון פחות התמדה והנאה מהמשימה בהשוואה לילדים שקיבלו שבח על המאמץ.
ועכשיו, לפני שמישהו נבהל כי אתמול אמר לילד „איזה חכם אתה” – לנשום.
לא צריך לפתוח ועדת חקירה על כל מחמאה. פשוט לגוון.
אפשר להיות חכם ולא לדעת. אכפתית ולהגיד „לא”. עצמאי ולבקש עזרה. ילדה טובה וגם ממש, אבל ממש, לכעוס.
משוב על פעולות משאיר יותר מקום לכל ה„גם וגם” הזה:
„ראיתי שניסית עוד דרך כשהראשונה לא עבדה.”
„שמתי לב ששולה הייתה לבד והזמנת אותה להצטרף.”
„איזה כיף שהוצאת את הכלים מהמדיח. זה ממש עזר לי.”
„הכתב שלך ברור יותר כאן. מה עשית אחרת?”
אפשר גם לשאול: „איך זה היה בשבילך?”
אולי לנו זה נראה קל, והוא דווקא השקיע בזה המון.
אולי אנחנו מתלהבים, והיא בכלל מבסוטה ממשהו אחר.
מעניין לגלות.
אז כן, תמשיכו להגיד „כל הכבוד”, „אלופה” ו„איזה ילד מקסים”.
ותוסיפו גם את הפרטים הקטנים. אלה שמראים שראינו מה קרה בדרך.
אותו דבר עם עצמנו.
עשיתם משהו מועיל? תנו לעצמכם רגע להיות מרוצים.
בלי לצרף מיד חשבונית על כל מה שעוד לא עשיתם.
ה״אבל״ יכול לחכות.
יש לו מספיק זמן מסך.
