נחטוף לך בננות ונביא לך מכות...
עודכן: לפני 5 ימים
מה הקשר בין ערך עצמי נמוך, תחושת סכנה והתפרצויות זעם?
מישהו זרק הערה - ואנחנו כבר ב״סרט״. תכף נראה לו מה זה.
הרגליים נאחזות ברצפה, רחוקות זו מזו ליתר יציבות. אף אחד לא יפיל אותנו. הכתפיים מתיישרות. החזה מתנפח מהאוויר שהכנסנו ושכחנו להוציא. הראש מתרומם והסנטר יוצא קדימה בתנוחת ״למה, מי אתה בכלל?״. תנועות הידיים מגדילות את מרחב ההשפעה שלנו פי כמה. העיניים יורות אש. וכמובן, הקול.
אותו שומעים למרחקים.
וכל זה קורה באוטומט, בלי ישיבת תכנון על תקשורת מקרבת, אהבה, פיוס, סבלנות או לפחות כבוד.
זה יכול לקרות דווקא עם האנשים הכי אהובים וחשובים לנו: בני זוג, ילדים, הורים. וגם עם מנהלים, עובדים ותלמידים. אנשים שהיחסים איתם משמעותיים לנו.
למה זה קורה?
לפעמים הגוף כבר יצא לקרב, והחשיבה עוד מחפשת את הנעליים. תגובות הגנה יכולות לפעול מהר, עוד לפני שהספקנו להבין מה בדיוק איים עלינו.
ולמה זה מעניין בכלל?
התפרצויות זעם אצל ילדים? אצל מבוגרים? מכירים מקרוב?
אולי התפרצתם בעצמכם? או דווקא קפאתם ולא ידעתם מה לעשות מול הצעקות או ההתעלמות?
אההה, כן? גם אני. לא נעים. ובדיעבד לפעמים גם מביך.
אז עד כמה יכול להיות שימושי להבין מה עובר עלינו ועל הקרובים שלנו?
אני מזמינה אתכם למסע גילוי שיכלול את הגוף, את הקופים, את המכות וכמובן - את הבננות.
דרך ההסתכלות הזאת נקראת אצלי ״מודל הקופים״. היא לא מסבירה כל התפרצות בעולם, אבל היא יכולה לעזור לנו להבין חלק מהן.
חלק ראשון בפאזל: הגוף
נסו רגע לעמוד בתנוחת הכעס שתיארתי.
לא להיזכר בדוגמאות חינוכיות. ממש לקום, להתייצב, להרים את הראש, להרחיב את החזה ולתת לידיים לתפוס מקום.
מה קורה לתחושה שלכם? אולי אתם מרגישים קצת יותר גדולים, חזקים ובעלי השפעה?
תזכרו את התחושה הזאת. עוד נחזור אליה. ואפשר להוציא אוויר. לא צריך להחזיק אותו עד סוף הכתבה.
חלק שני: מד הערך
בואו נדמיין שבתוכנו יש מכשיר שמודד כל הזמן את תחושת הערך שלנו בחברה. נגיד, מ־1 עד 100.
יש לי מקום? רואים אותי? מקשיבים לי? אני חשוב כאן?
המד הזה זז בהתאם לסיטואציה, לאנשים שסביבנו ולכל מיני דברים נוספים.
אצל חלקנו הממוצע גבוה יותר, ואצל אחרים נמוך יותר. יש אנשים שבדרך כלל מרגישים סבבה, ופתאום משהו מפיל להם את המד. ויש כאלה שזה קורה להם הרבה יותר מלפעמים.
שימו את מד הערך בצד. עוד חלק בפאזל.
חלק שלישי: הקופים והבננות
עכשיו נגיע לקרובי המשפחה שלנו - הקופים. גם הם יצורים חברתיים, ובקבוצות רבות שלהם יש היררכיה ברורה.
המיקום בה יכול להשפיע על הגישה למזון, לבני זוג, לקשרים ולהגנה.
למעלה? יש סיכוי טוב יותר לבננות, לקשרים ולמישהו שיגבה אותך.
למטה? עלולים לדחוק אותך מהאוכל, לחטוף לך את הבננה ולהביא לך מכות. ובחלק מהעימותים אצל שימפנזים זה יכול להגיע גם להרג של ממש. כן, עד כדי כך.
הבננה כאן היא לא פרס על התנהגות יפה. היא אוכל. צריך אותה כדי לחיות.
לכן, כשמעמד נמוך מגיע עם פחות משאבים ויותר פגיעוּת, הוא יכול להיות עניין מסוכן ממש.
נשמור עוד חלק בפאזל: להיות למטה עלול להיות מסוכן.
חלק רביעי: איך עולים?
אחת הדרכים היא להוריד מישהו אחר.
אם הוא ירד מתחתיי, אני כבר קצת יותר גבוה ביחס אליו. אולי קצת פחות חשוף. קצת יותר בטוח.
בשביל קוף, איום או מכות יכולים לשמש דרך להגן על המקום שלו או להשיג משאב.
נוסיף לפאזל: תוקפנות יכולה לשרת הגנה על המקום שלי.
חלק חמישי: ומה איתנו?
גם אנחנו יצורים חברתיים מאוד. גם לנו חשוב שיהיה לנו מקום.
רק שאצלנו אפשר להרגיש שדוחקים אותנו למטה בלי שמישהו נגע בבננה.
מספיק שלא ענו לנו. שקטעו אותנו. שצחקו על הטעות שלנו. או שאמרו ״עזבי, אני אעשה את זה״ בטון הלא נכון.
ועכשיו נחבר את הפאזל
כשאנחנו מרגישים שווים, רצויים, מסוגלים ושיש לנו מקום - קל יותר להרגיש בטוחים.
אבל כשעולה התחושה:
לא רואים אותי. לא מקשיבים לי. לא סופרים אותי.
אני לא מספיק מוצלח, מעניין, חכם, חשוב...
מד הערך יורד וזה נחווה כאיום.
ואז יכולה לעלות תגובה תוקפנית אוטומטית שמנסה להחזיר לנו כוח.
אם אני ילד קטן ועוד אין לי הרבה דרכים אחרות, אולי אנשך, ארביץ, אירק, אצעק או ארקע ברגליים.
גם הגדולים צועקים, מקללים ולפעמים מרביצים. אבל יש לנו גם מבחר שלם של תוקפנות באריזה מתורבתת:
ביקורת ״בונה״. עלבון. ״אני רק אומרת את האמת״. אנחה. גלגול עיניים. ״טוב, ממך לא ציפיתי ליותר״.
אפשר לשתוק בצורה מרעישה. לעקוץ בסרקזם. והכי מפחיד - להרים גבה.
והנה, אולי הרגשנו קצת יותר גדולים. על חשבונו.
אולי לא כל ביקורת היא תוקפנות, ואולי לא כל התפרצות מתחילה בערך עצמי נמוך. אבל כשאנחנו מנסים להבין תגובה חזקה, כדאי לבדוק גם את החלק הזה בפאזל.
אז מה עושים עם זה?
אם מד הערך שלכם נוטה מטה - כלומר, אתם מסתובבים הרבה עם תחושת ערך עצמי נמוכה - אולי הרבה מצבים ירגישו לכם מאיימים.
אם תגיעו אליי לקליניקה, כנראה נעבוד על חיזוק תחושת הערך, הביטחון והמסוגלות שלכם. ובמקביל נחקור ונעבד מחדש חוויות מהעבר שתרמו למצב הזה.
ואם רוב הזמן המד שלכם סבבה, אבל לפעמים קורה משהו ו… בום?
אז נחפש את המשהו הזה. את הטריגר.
וכנראה נגלה חוויה ישנה, או כמה כאלה, שעדיין לוחצות על הכפתור. אפשר לעבד אותן מחדש כדי שהכפתור הזה לא יפעיל אותנו בכל פעם שמישהו מתקרב אליו.
ועם ילדים - נשחק בקופים. אבל על זה בכתבה אחרת. או בקליניקה.
חשוב לי גם להגיד: להבין מה מפעיל תוקפנות לא אומר שצריך להסכים לה. אפשר להבין ובאותה נשימה לעצור פגיעה ולשים גבול.
זהו. על קצה הבננה.
ואולי בפעם הבאה שתריבו עם מישהו ותוך כדי תיזכרו באמא שלו ובאמא־אמא שלו -
פתאום תצוץ לכם מחשבה על הקופים שרבים על הבננות.
תוציאו את האוויר שנשאר תקוע בחזה. תשבו. תיזכרו שיש מולכם בן אדם.
אתם כבר גדולים - תתחילו לטפל בבעיה, במקום לנסות להקטין אותו.
